מי שקורא את החפירות המעייפות, ה(לא) סרקסטיות והגימיקיות להחריד שלי (=ואין הרבה כאלה, אז שאפו למי שעוקב באדיקות), וודאי יודע שמתוך חופן המשחקים שיוצאים בזמן הקרוב, ישנו שם אחד שלא הפסקתי לנפח ולנצנץ בחלופת הזמן; רבים מכירים אותה כגברת Battleborn; זו שמבלבלת את כל הַמְשָחק בה ולא דופקת חשבון (=אין־כל־אזכור־מיני־בכתבה). ובחיי, מה שהיה צריך להסתכם ב־"עליתי-לקפה", "נתתי נשיקה על הלחי" ומיד בתום המפגש 'הורדתי את ה"הייפ" לאסלה' – נגמר ברומן מלא, בו כל דייט היה סוער יותר מקודמו. רציתי לשנוא את באטלבורן, באמת שרציתי – אבל משהו בכל החגיגה הזו חייך אליי, פיתה אותי, הזמין אותי להתכסות תחת כנפיו.
ובנימה מעט אישית על המפתחת; מתוך נסיונות רוקחותה המוצלחים של Gearbox על פרנצ'ייזים מלאי חן, כמו Borderlands או Brothers In Arms, הכנופיה החליטה גם הפעם לערבב כל מיני ז'אנרים מכל מיני משחקים, לטמון את כולם בסיר צבאי גדול, לשפוך את הרוטב הסודי שלה מעל, לערבב היטב ולחכות. התוצאה אמורה להיות משחק חביב ([וטעים]) שכיף לפלוס דרכו ולגלות עוד אודותיו.
אז תקראו לי גאון, או סתם שוויצר (=או אפילו טיפש, כל התשובות נכונות), אבל מאותו גיליון חשיפה ב־Game Informer, טענתי שיש ל־Battleborn פוטנציאל מפחיד. מיד לאחר צפיה באותו טריילר סינמטי וקריאת הגיליון בשלמותו, תהיתי לעצמי: 'דביר, Battleborn מסוגל להיות האוצר הבלום של השנים הבאות – שים עליו עין'; מלבד העובדה המטרידה שאני נוהג לדבר לעצמי, מסתבר שפחות או יותר צדקתי. לכאורה, Battleborn ניסה להיראות מאוד מורכב ומיוחד, אבל אחרי (כמעט) שנתיים של המתנה, המשחק סוף־סוף השתחרר, ומה שהיה נראה כמו תערובת שמפיצה טעם לחובבי ההארדקור בלבד, התגלתה כמשהו פשוט, מהיר ואפילו דיי מהנה.
הפעם החבורה מטקסס מפסיקה לשחק במשחקים ועוברת למגרש של הגדולים. בכלל, היה נראה לי שרקיחת הרעיון סביב Battleborn הסתכמה בזריקת כותרות רנדומליות לאוויר העולם עד למציאת הכותרת המגניבה ביותר – "אז מה, שנחביא תיבות אוצר מסתוריות? הא, נכון. כבר עשינו את זה. שנציל את העולם? MEH, חרוש מדי. אז אולי את הגלקסיה? לא, זה לא מספיק עֹצמתי. רגע, רגע, רגע. מה דעתכם על… להציל את היקום? אוקיי, עכשיו זה נעשה מעניין". ולפני שאתם יוצאים בכעס מהביקורת, תתנו לי לפשט את כוונת המשורר; הנחת היסוד של Battleborn מתחילה בעתיד הרחוק ([מאוד רחוק]), במקום בו כל הכוכבים ביקום השחירו, למעט כוכב אחד – "סוֹלִיס: הכוכב האחרון". כל הציוויליזציות בעלות היכולת לנוע בחלל נסות לעבר סוליס, כשלכל אחת מהן יש רעיון אחר לגבי עתידו של הכוכב; חלקן יירצו לחקור אותו ולגלות אודותיו; כי אולי כך יוכלו למצוא דרך למנוע את תהליך ההשחרה, אחרות יירצו לשמור עליו בחירוף נפש מתוך קנאות דתית (=עולם הבא FTW) ואחרות משתתפות במאמץ המלחמתי רק מתוך הגחמה שבאקסטרים. לא צריך להיות עליתן גדול כדי לדעת שהמחלוקת בשיאה – אבל מי המרוויח הגדול מהחגיגה הזו?
אז בדומה לאחיו הרוחני Borderlands, גם ל־Battleborn יש חתיכת אנטגוניסט; לוֹתָּ'ר רֵנְדְּיֶיִן – מנהיגה של אימפריית הג'נריט (=אחת מהציוויליזציות במשחק), והיצור (=כי אני לא בטוח שאפשר לקרוא לאובייקט שחי עשרות אלפי שנים [בהתאמה] "בן־אדם") שעל ראשו מונח אסון השחרת הכוכבים ביקום. הייתי ממשיך לכתוב עליו, אבל במעשה של גילוי נאות, אתוודה שהוא פשוט לא מעניין אותי מספיק כדי שאעשה זאת.
* תגיע לעניין כבר *
לא רוצה.
* אתה חייב *
כתב מי?
* DO IT! *
בסדר! ניצחת, קול דמיוני שנמצא בראשי. נו, קדימה. תשאל את השאלה שכולם רוצים לשאול, אך מפחדים מנחת זרועה של כף־ידי.
* מה? המשחק שאתה עושה עליו ביקורת הוא לא Overwatch? מה זה המשחק הזה ולמה הוא כל־כך דומה ל־Overwatch? *
אז תרשו לי להעניק לכם ידיעה בנופך מעט אחר; מדובר בשני משחקים שונים לחלוטין. ההשוואה הזו כל־כך מגוחכת בעיניי עד שמצטיירת כמישהו שישווה בין Destiny ובין Witcher 3, כמישהו שישווה בין אופניים ובין רכב, כמישהו שישווה בין חומוס ובין טחינה. ומילא להשוות, אבל על איזה סימוכין? על כך ששניהם מציגים ארסנל דמויות רחב? – ואחרי זה מתלוננים על זה שאני עצבני. אם אצטרך לחפש שעיר לעזאזל, אפנה את האצבע המאשימה אל המשווקות – הדבק היחיד להשוואות חסרות השחר האלה, אלה שרוצות לרכֹב על גבה של השנייה בדרך ללב הצרכנים ועושות זאת תוך התנגשות חזיתית ומתואמת המביאה המון 'באז'; התעניינות, רוח וצלצולים בקרב קונים פוטנציאליים. בעצם, מדובר ברעיון דיי גאוני – תשכחו ממה שכתבתי הרגע. אז למקרה שתהיתם אם אני משחרר קיטור לריק, תרשו לי להרגיע את המים השקטים; כל פסקאות הביקורת חוברו לאחר השקעה מכובדת בבטא הפתוחה של Overwatch (עליה נכתוב בקרוב) בהתאמה לעשרות השעות שהעברתי ב־Battleborn, אם כי יש לציין שאין בעיה לרפרף על שניהם מעט ולראות כמה הם שונים – יש להשקיע כמה רגעי מחשבה. זה הכול.
אם להיות־כן, המודל השיווקי שהרימה 2K ל־Battleborn מאוד תמה לי; התחושה הכללית תיארה לי אותו כמשחק חסר אישיות מוגדרת, כאילו האולפן החליט לחבר את כל הדברים שהוא אוהב לסיר אחד וקיווה שייצא משהו טעים (=זה מה שהוא באמת עשה, אבל זה לא רלוונטי, כל עוד הכול מתחבר למשהו אכיל [וחריף] – כמו אוכל הודי). אין ספק שזה תבשיל, אבל אני לא יודע עד כמה היה טעים. אז נכון – אחד הדברים שחובבי אוכל אוהבים להנציח בטהרת הבישול הוא חומרי הגלם – ואין עוררין על כך שהצוות שליווה את Battleborn מלא בכישרון (כולל אנימטורים מפיקסר ודיסני שהגיעו במיוחד לתת יד בעשייה), הרעיונות בבסיסם מאוד יצירתיים והכול מלא בחן וצבע – אבל נראה שלא די בחומרי גלם; צריך את הטאץ' האישי של השף בפנים. אם השף מפשל, הלכה המנה וחראם על ירקות העונה שצריכים להיזרק לפח. וכך אכן קרה; תגובתם הפושרת של נחלת הכלל לא איחרה להגיע, ולאחר אלפה סגורה ומצומצמת שהרימה Gearbox בשיתוף עם 2K – באטלבורן נעלם לעוד שלושה חודשים. בזמן הזה המשחק פיתח אישיות, השלים את הקונספט עליו ברבר בקולניות (אך לא הרשים), ובעיקר נעשה מהנה יותר.
הרעיון, ארוך ככל שיהיה, נורא פשוט בבסיסו; Gearbox ניסתה לחבר כותר שמתיישב על סוגת ה־FPS הוותיקה, אך נע בהיברידית בין עולם המובות לזה של משחקי התפקידים. "ההבטחה" הידועה ממשחקיה (="Borderlands – "78 Bazillion Guns או Brothers in Arms – "חוויה נרטיבית סוחפת אחר הדיוויזה המוטסת מספר 101 בחופי נורמנדי") דופקת קאמבק, כשהפעם גולת הכותרת היא הדמויות שהופכות את המשחק למופרע ומעניין. כמה דמויות, אתם תוהים? 25 במספרן – עם הבטחה לדמויות נוספות בעתיד. כל דמות מרגישה שונה וזו בכלל לא קלישאה. Battleborn הוא מקום המפלט לכל הַעָכְוּזְיִם הַרָעִים ביקום (=לא בכדי הסלוגן הוא "For Every Kind of Badass") – החל מרובוט ג'נטלמני בעל מבטא גרמני (מעט גזעני, יש לכתוב), הישר אל פינגווין בחליפת מֵכָּה ועד ללוצ'אדור עם כתר מעופף – נראה שהכול עובד, הכול זורם, הכול מתאים. לטענת Gearbox, הרעיון שויך במקורו לסיקוול אפשרי עבור Borderlands, אך במהלך הדרך, גילה האולפן שרקיחת רעיונות חדשים לדמויות זה משהו שהוא נהנה לעשות, אז הוא פשוט המשיך לשרטט עוד ועוד מהן – כי פאק איט, אין מי שיגיד לו מה לעשות.
נשיא Gearbox, רנדי פיצ'פורד, הסביר מעט יותר על הרעיון מאחורי Battleborn בראיון ל־Game Informer, כשציין:
לאחר שבועות רבים של גיבוב רעיונות ישנים, הגיעה לי התובנה הבאה – נורא מבאס לקחת חלק במשחק תחרותי שאינו ידידותי למשתמש החדש; אם אין לך את הכישורים המתאימים להתקדמות במשחק, אין ספק שתסבול מחוויה אומללה. רציתי מאוד לעשות משהו בנוגע לזה, ואז הבנתי שעמק השווה אינו רחוק מהמציאות. רציתי להפיק 'משחק' שאתה צריך לעבור; בינה מלאכותית שאתה צריך להביס, ועל זה להרכיב מעטה תחרותי. חשבתי, בזמנו, שהדבר יָקְּנה לשחקנים חדשים אוויר לנשימה ויכניס אותם בקלות יתרה לביזנס. כך נוצר הרעיון ל־Battleborn; בכל סיבוב שתיקח בו חלק, תהיה סקאלת דרגות – מרמה אחת עד רמה עשר. בכל רמה שתעלה, עליך להשקיע ביכולת אחת מתוך דפוס של שתי יכולות; הגנתית או התקפית. בתום כל סיבוב, הרמות מתאפסות וכך תוכל להשקיע בדרך אחרת בדמות שבחרת קודם; לגרום לה להיות התקפית יותר, התקפית פחות, או אפילו להעמיד אותה במקום יפה באמצע. אחד הדברים שחרו לי בשנים האחרונות הוא שהמון שחקנים שניסו את Borderlands – לאו דווקא עברו את כולו, אלא נטשו אותו לקראת הסוף. עובדה זו מנעה מהם לחוות את העצמה האמִתית של הדמות שבחרו, שמתגלה רק לאחר שעות רבות של משחק. כאן ב־Battleborn, אתה יכול לחוות את עֹצמותיהן המלאות של דמויותיך לאחר סבב בודד של 30 דקות, נניח
אותה המערכת שציין פיצ'פורד מתגלה במשחק כמערכת "ההליקס" (=Helix) – עץ המבוסס על שרטוט DNA ובו עליך לבחור יכולת (=Skill) בודדה בכל רמה שתעלה; קיימות שתי אפשרויות, ולעתים גם אפשרות שלישית (=שנתפסת כשלל [Loot] שניתן להשיג דרך הקמפיין או דרך השלמת 'אתגרונים' ומשימות שמציב לך המשחק) שמקנה וריאציית משחק נוספת לדמות שבחרת. האפשרויות מהירות ומצריכות בחינה אינטואיטיבית ולא מדוקדקת – מוטב לשנן חלקן במהלך מסכי ההמתנה שבין סיבוב לסיבוב. מניסיון. לדאבוני אכתוב שאיני שחקן מובות ממולח; מה לעשות, עצלנות זו מחלה ואני לא מסוג האנשים שמסוגלים לשבת ולהנדס טקטיקות משחק הדוקות תוך התייחסות לעשרות פרטים קטנים סימולטנית. ככלל, רציתי לשנוא את Battleborn, באמת שרציתי – אבל במאורע נס, ממש נהניתי ממה ששיחקתי. הוא לא כופה עליך את סגנון המשחק הייחודי שמנפח אתו את החזה, זאת מאחר שנותן לך עשרות דרכים לנסות אותו; בין שמדובר בקמפיין העלילתי ובין שמדובר במצבי המולטיפלייר. אפרופו קמפיין, Battleborn מציג רוסטר של 9 משימות (=כולל פרולוג קצרצר), אותן תוכלו להעביר לבד או באופן קואופרטיבי (עד חמישה אנשים). כל אחת מהמשימות מכילה קונספט אחר; לעתים תצטרכו להוביל רובוטים (שנראה שלא הכירו להם את משחק השקט) אל מותם, לעתים תצטרכו ליצור מערך אקטיביציה לאזורים מסוימים במפה ועל הדרך להילחם נגד עשרות גלים של אויבים, ולעתים תצטרכו להביס בוסים אימתניים המזכירים באופן בנייתם את הריידים מ־Destiny.
אור הזרקורים בהחלט מתיישב היטב על הנרטיב שמנסה להנחיל המולטיפלייר של Battleborn, כאשר מציג שלושה מצבי משחק שונים שכל אחד מהם מהנה בדרכו שלו. עם זאת, נראה שרק גיצי אור בודדים משתלחים לעבר הקמפיין; הרעיון המרכזי של הסיפור – זה של הצלת העולם-סליחה, היקום – הפך מעיק. בתחילה נראה היה שמדובר במתכון לתפניות עמוקות בעלילה תוך שימוש בדיאלוגים מחוכמים וקטעים סינמטיים קלאסיים ומעוררי לכלוכית, אך הליניאריות שלא הפסיקה לדלוף מכל משימה חרגה מגבולות הטעם הטוב, עד שכבר לא שינה לי מה הולך בסיפור – רק רציתי לסיים עם זה ולסמן ווי במחברת. בכלל, המראה האֹמנותי של Battleborn הרגיש לי כמו התירוץ לכתיבה העצלה; לצד בדיחות שנונות ודיאלוגים משובחים המלווים מספר מסוים של משימות, מתגנבים כמה קטעים שלא הייתי בטוח אם היו עוברים סלקציה בסדרות המצוירות של שבת בבוקר. חצי מהאלמנטים שעליהם הסיפור הושתת בכלל לא מקבלים התייחסות, ואלה שכן, מהווים תירוץ לשאר חגיגות הממבו־ג'מבו שאִתם מנסה המשחק להשיג את תשומת לבנו. למרות זאת, מדובר במשהו מאוד ממוקד, שסביר להניח שקהל מעריצים מסוים מאוד יהנה ממנו (ריידים מ־Destiny, הזכרנו?).
הדבר הגרוע ביותר בחגיגה הזו הוא שאני לא יודע אם בכלל מדובר בעצלנות; באטלבורן הוכן בקפידה רבה – ניתן לראות זאת אחר כל צעד וכל שעל שאליו אנו מתקדמים במשחק. בעיניי – הנדיבות, הרצון להפיק משהו מרענן והגחמה להיות מקוריים גרמו לכל הדברים להרגיש… מרובים יתר על המידה, ומה שהיה אמור להרגיש כמו תערובת כיפית ומרעננת בפה, נגמר כמו מנה של מאיר אדוני. הרגשתי ברוב הפעמים מבולבל ובעיקר עייף, לאו דווקא כי המשחק שעמם אותי, אלא שדלה ממני כל טיפת אנרגיה שהכנתי עבורו במיוחד. כשהגעתי לקטעים המעניינים, לא נותר לי רצון או כוח לשחק בו שוב, וזו הנקודה שבה אני מסכם.
אין ספק ש־Battleborn בלבל אותי; עד השנייה האחרונה, לא ידעתי לאיזה משחק יש לצפות; האם הוא התחליף ל־Evolve? האם הוא היורש של Monday Night Combat? האם הוא רק Placeholder לקראת Borderlands 3? מסתבר שכל התשובות נכונות, ואם משהו ממה שכתבתי קרץ לכם, אז אמליץ לקנות את Battleborn, או לכל הפחות לנסות אותו – הוא מרענן, מהיר, חינני, מלא בדמויות שונות ומגוונות, ואפילו מהנה. מהנה מאוד. הוא לא חף מבעיות, נכון – אבל זה טיעון שניתן להדביק לכל משחק. ואם זה המצב, אז Battleborn הוא המשחק בשבילכם. על־כן, אחזור לי לשייט ברחבי סוליס כלוצ'אדור עם כתר מעופף, ברשותכם. ברצינות, זה ענק.